תולדות העברת הזכויות במקרקעין -

יסוד השיטה הוא ה-Fee או כפי שקראוהו בלטינית של ימי הביניים ה-Feodum, השירות הניתן חלף הזכות להחזיק בקרקע. קשה לדבר על "שיטה פיאודלית" אף כי נהוג ומקובל לדבר על כך. המשפט הפאודלי הפרנקי שונה היה מהמשפט האנגלי לאחר הכיבוש הנורמני ושונה היה משטר הקרקעות באנגליה עצמה לפני הכיבוש של ויליאם מזה שלאחריו. העוסקים בחוק הקרקעות העותמאני נוהגים אף הם לכנות את המשטר ששרר לפני חוק הקרקעות משנת 1858 כמשפט "פיאודלי", אולם משטר זה שונה היה במהותו תכלית שינוי מהמשטר הפיאודלי באירופה. בלקסון
(Blackstone) בספרו[4] מגדיר את הפיאודליות כך:

First, it requires the oath of fealty, which made in the sense of the feudists every man that took it a tenant or vassal: and, secondly, the tenants obliged themselves to defend their lord's territories and titles against all enemies foreign and domestic.

הזכות לקרקע צמודה לחובה לשרת את האדון. אולם במהותה שונה היתה השיטה הפיאודלית הפרנקית מהשיטה הנורמנית באנגליה. בשנת 1086 נשבעו כל האצילים והאבירים שבועת אמונים ישירה לויליאם מלך אנגליה, אותה הצהרת אימונים הידועה כשבועת סאלסבורי. הפיאודליזם האנגלי חייב את הנאמנות ישירות למלך. מכאן שהתיאוריה השלטת בדיני הקרקעות האנגלים היתה כי הקרקעות כולן שייכות למלך וכל זכות המוענקת בהן באה מכוחו בלבד.[5]
בעוד השיטה הפיאודלית האנגלית היתה מקור כח והכנסה למלך, הרי השיטה הצרפתית פוררה את הכח המלכותי לחלוטין. הוסלים של פלנדריה, נורמנדיה, בורגונדיה, גאסקוניה, טולוז וברצלונה ניהול ממלכות עצמאיות בתחומי אחוזותיהם הענקיות ועמדו בפני המלך כקיר איתן. הם לא ראו את עצמם כפופים למלכי צרפת והקשר היה רופף. הם גם יצאו נגדם למלחמה ולסמוך עליהם בעת צרה לא יכול היה המלך. משחולקה במאה השמינית לספירה ממלכתו של קרל מרטל בין בניו פפין וקרלומאן החלה לצמוח השיטה הפיאודלית הצרפתית. שני מלכים אלה הרבו לחלק את אחוזותיהם בין האצילים תמורת חובת נאמנות ומתן שירותים צבאיים בעיקר, B?n?fices.
בזמנם החלו להרבות להשתמש בצרפת במושגים Seigneur ו-Vassal.[6]
כאמור, גררה השיטה הפיאודלית הצרפתית התפוררות השלטון המרכזי וחובת הנאמנות כלפי המלך היתה לרוב חובה פורמלית בלבד ללא ערך כלכלי או צבאי. המשטר הפיאודלי היה איפוא רב גווני ומשתנה לפי תנאי המקום והזמן.
אולם מבחינת דיני הקרקעות יכולים אנו לדבר על שיטה פיאודלית במובן זה שהזכות להחזיק בקרקע ולהנות ממנה היתה צמודה לשרות מסוים ולחובת נאמנות לאדם מסוים. הוסל אשר איבד את אמונו של הסניור הואשם ע"י הסניור בהפרת נאמנות, איבד את זכותו בקרקע ואת מקומו ירש וסל אחר. הזכות פקעה עם ההפסקה במתן השירותים. העברת הקרקעות והענקת זכויות בקרקע נעשתה בקשר עם שרות והזכות בקרקע עברה יחד עם חילופי הוסלים. "שירת הגבורה" של ימי הביניים ביטאה יפה את הקשר בין חובת הנאמנות לבין הזכות בקרקע. סבורני כי מהשירה הלאומית יש ללמוד רבות על המוסדות המשפטיים.[7]
ארבעה שירים אפיים מקצוות שונים של אירופה מבהירים לא פחות מספרי משפט את מהות הזכות במקרקעים בימי הביניים. כבר נאמר לעיל כי קשה לדבר על "שיטה פיאודלית" אחידה. אולם ארבעת השירים האפיים, אותם נזכיר להלן, שמקורם בארבע ארצות שונות, מוכיחים כי כלל זהב היה מונח ביסוד כל השיטות הפיאודליות: הזכות בקרקע פקעה ועברה יחד עם הפר נאמנות מצד הוסל. חובת הנאמנות בין וסל וסניור חייבת להיות מדרגה כה גבוהה עד כי היא עולה על קשרי המשפחה וחובת נאמנות למשפחה. העקרון הפיאודלי של חובת הנאמנות לסניור יצר את הקנין הפיאודלי והפקיע את הרכוש הפרטי והמשפחתי.
בספריה של קסל בגרמניה נמצא כתב יד גרמני מהמאה השמינית או התשיעית לספירה המכיל קטע משירת הילדברנד. השיר עוסק במאה החמישית לספירה, תקופת נדידת העמים. באותה תקופה מחפש כל אדם אדון לחסות בצילו. הילדברנד מפר את הנאמנות ל-Otacher או Odoaker ועובר למחנהו של Dietrich או Theodorich. הוא מאבד כתוצאה מכך את ביתו ואחוזתו. בנו Hadubrant הנשאר באחוזה מצטרף עם התבגרותו למחנהו של אודואקר. השיר מספר כיצד נפגשים אב ובנו שלא הכירו זה את זה בעת הקרב בין שני המחנות היריבים וסופה של הפגישה קטילת הבן בידי אביו. כששואל האב את יריבו, כפי שהיה נהוג אז, על מוצאו ומשפחתו, מתברר לו לפתע כי בנו עומד לפניו. זאת למד הוא מדברי היריב המספר את הידוע לו אודות אביו:[8]

"Dat sagetun mi usere liuti,

Alte anti frote, det ?rhina warun,

dat hilitibrant haetti min fater; ik heittu hadubrant.

Forn her ostar gihueit (flohher otachres nid)

hina miti theotrihhe enti sinero degano filu

her furlaet in lante luttila sitten

prut in bure, barn unwahsan,

arbeo laosa.”

"סיפרו לי זקנים רבי מעש
אשר אז חיו,
כי הילדברנד היה שם אבי
ואדוברנד שמי אני;
הוא נמלט מזעם אוטאכר
עם דיטריך ואנשיו;
עזב הוא בבית אשה בודדה,
ילד קטין, אחוזה נטושה (Arbeo Lao?a)"

המילים Arbeo Lao?a מציינים בגרמנית של ימי הביניים את איבוד האחוזה אשר בא כאן עקב המרד בסניור. הנאמנות לסניור חזקה באותם ימים מקשרי משפחה.
עקרון הקשר בין הבעלות בקרקע לבין השרות לסניור או ללורד מתבטא בצורה ברורה ביותר באפוס האנגלו-סכסי שחובר במאה השמינית לספירה Beowulf. לפני הקרב האחרון נוטשים הידידים הוסלים את המלך ביאוולף, את אדונם, זולת Wiglaf הנשאר נאמן לו. פונה וויגלף אל האצילים ומודיע כי רכושם ורכוש בני משפחתם יאבד על סרובם לשרת את אדונם עד הסוף.[9]

“Now shall the receiving of treasure and gifts of swords, all joy of ownership, and comfort be wanting to your race, each man of your family will have to wander, shorn of his landed possessions, as soon as nobles far and wide hear of your flight, your despicable past.”

על קטע זה מ-Beowulf מעיר אריק ג'ון בספרו:[10]

“This suggests that landed property was enjoyed by warriors as long as they did their duty but no longer. Further, Beowulf was the local king who died without leaving a son to succeed him and he probably intended Wiglaf to be his successor, since he invested him with his ring, corslet and golden helmet. It is therefore Wiglaf who has the option of renewing the follower’s title to their estates, and it is perhaps significant that this is the first time in the poem any mention of the follower’s landed estates and dependants has been made.”

הרבה מאד יש ללמוד על היחסים הרכושיים בימי הביניים מהפואמה הספרדית שנכתבה במחצית הראשונה של המאה השתיים-עשרה של הספירה ע"י מחבר אלמוני: "El Cantar Del Mio Cid"" או “El Cid Campeador”. הפואמה עוסקת במעשה בגיבור הלאומי הספרדי Rodigo Diaz De Virar שכונה אל-סיד.

על יחסי הרכוש באותן ימים יש ללמוד הרבה כבר מתחילתה של הפואמה הפותחת במלים אלה: [11]

"המלך דון אלפונסו שלח את רוידיאס אל-סיד לגבות את תשלומי החובה שחבו לו מלכי קורדובה וסביליה מדי שנה בשנה. אלמועתמד מלך סביליה ואלמוזפר מלך גרנדה אויבים היו בנפש. אלה היו תומכיו התקיפים של אלמוזפר מלך גרנדה: הרוזן דון גארסיה אורדוניס, פורטון סאנצ'יס, חתנו של המלך דון גארסיה מנברה ולופה סאנצ'יס, כל אחד מהם חש עם צבאו לעזרת המלך אלמוזאפיר וכולם יחדיו יצאו למלחמה על אלמועתמד."

פתיחת הפואמה מראה כי המלך נהג לקבל מהוסלים נוסף לשרות הצבאי גם תשלומי חובה שנתיים שנקראו אז בספרדית Parias וגם בשם הלטיני Tributum  או Vectigal.

הזכות של הסניור היתה גם פיסקאלית.

המושג טריבוטום או וקטיגאל במשמעות הפיאודלית התגלגל ממושג פיסקאלי אחר בו השתמשו הרומאים כבר בתקופת הרפובליקה ולאחר מכן בתקופת הקיסרות.[12]

אם נמשיך לסקור במקצת את הפואמה הספרדית אל-סיד נראה כי חובת הנאמנות היתה דו-סטרית. הדון היה חייב לבוא לעזרת הוסל כשהותקף האחרון. ואמנם, אחד ממעשי הגבורה של אל-סיד היה הבסת צבאו של מלך גרנדה אשר ניסה להתנפל כאמור על מלך סביליה, הוסל של המלך הספרדי אלפונסו. המלך אלפונסו שלח איפוא את הוסל אל-סיד להגן על אלמועתמד מלך סיביליה. מכאן לומדים אנו שלא רק הנוצרים אלא גם המאורים המוסלמים השתתפו באותם ימים בארגון הפיאודלי האירופי. בהמשך הפואמה מסופר על אנשי חצר המלך שקנאו באל-סיד והוציאו דיבתו רעה אצל המלך אלפונסו. המלך החושב ברוגזו כי אל-סיד בגד בו, מצווה עליו לעזוב את כל אדמותיו ורכושו ולצאת מממלכתו. שוב חוזר המעשה בהילדברנד ובאנשי חצרו של ביאוולף המאבדים את זכויותיהם בקרקע יחד עם ניתוק הקשר הפיאודלי. הקטע בפואמה העוסק בגירושו של אל-סיד מאדמתו הוא אחד הקטעים היפים שבה. הוא מתאר בצורה ממצה ובהירה את מהות היחסים הפאודליים וקשרם לזכויות בקרקע:

"קרא אליו אל סיד את הוסלים ובני משפחתם;

סיפר להם כי במצוות המלך עליו לנטוש תוך תשעה ימים את כל אדמתו;

שאל אותם אל-סיד מי בוחר אליו להילוות בדרכו ומי להשאר;

אמר: אלהים ישלם לבוחרים ללכת אחרי ומהמבכרים להשאר פה אפרד כידיד;

כה ענה בן-דודו אלבאר פניז:

אחריך נלך אל-סיד בישוב ובארץ ציה;

כל עוד נשמתנו בנו אותך לא נעזבה;

בשרותך נכלה כל סוס, פרדה כסף ולבוש אשר לנו;

לנצח נשרתך וסלים נאמנים אנו;

הסכימו כולם לדברי דון אלבארו;

הודה להם אל-סיד מקרב לבבו;

אל-סיד את ביבאר עזב ולעיר בורגוס פניו;

נשארו עזובים ושוממים ארמונותיו;

הסב את פניו לאחור ובבכי מרר;

ראה חלונות ושערים פרוצים ואין סוגר;        

ראה עמודים ערומים עליהם לא תלו עוד מעילים ופרוות;

עמודים עליהם לא חנו עוד ניצים וצפרי נוד בלהקות;

נאנח אל-סיד כי לבו נסער;

עצר את סערת לבבו נשא דברו ואמר:

במרומים ברוך תהיה לי אלהי!

ראה עד היכן הביאוני אויבי!"[13]

קטע זה מראה בעליל כי ניתוק קשר השרות גרם לניתוק הקשר הרכושי. הוא גם מבהיר את ההבדל בין השיטה הפיאודלית האנגלית לבין השיטה הפיאודלית הקונטיננטלית לאחר הכיבוש הנורמנדי של אנגליה. הוסלים של אל-סיד חבים חובת נאמנות לאדונם והם עוזבים את האחוזה יחד אתו. הקשר הישיר בין המלך לבין וסל המשנה, אם אפשר לכנות אותו כך, איננו קיים.

אותו קשר של שרות לסניור המעניק את הזכויות בקרקע לוסל מתבטא צורה ברורה באפוס הצרפתי של ימי הביניים או יותר נכון באפוס הפרנקי הנקרא שירת רולנד, La Chanson de Roland. האפוס עוסק בוסל של קרל הגדול הגבור רולנד אשר נהרג במלחמותיו לטובת המלך. בפואמה חוזרים מדי פעם בפעם בטויים המציינים את הקשר הפיאודלי בין הסניור והוסל. הוסל נקרא בשפה הפרנקית Hum ואילו הסניור נקרא Sire.[14]

בחלוקת הקרקעות לוסלים וביחסי הנאמנות בין סניור לוסל עוסק בית מס' 24. חלק זה מהשיר דן בשליחות ששולח קרל הגדול את גאנלון, אחד מאציליו, שבגד בו לאחר מכן, אל המלך מרסיל המאורי. קרל הגדול מציע בשליחות זו למרסיל להיות וסל שלו ותמורת זאת מוכן הוא להעניק למרסיל מלך סראגוסה את מחצית ספרד ואילו את מחציתה השנייה מעניק הוא כאחוזה פיאודלית לרולנד. [15]

“Bels sire Guenes, dist Carles entendez:

”De meie part Marsilin direz

”Que il receivet seinte chrestientet.

”Demi Espaigne li voeill en fieu duner.

”L’altre meitiet avrat Rollanz li ler.

”Se ceste acorde il ne voelt otriet,

”Suz Sarraguce le si?ge irai fermer:

”Pris liez serat par poestet

”Ad Ais le siet serat tut dreit menez;

”Par jugement serat iloec finez;

”L? murrat-il ? doel e ? viltet.

”Tenez cest brief ki est enseelez,

”Ens el’ puign destre a l’paien le metez“.

המשורר האנונימי, המחבר של שירת רולנס משתמש במלה Fieu לשם ציון האחוזה הפיאודלית. מלה זו מקורה מהמלה הלטינית של ימי הביניים Feodum. המילה Fieu מופיעה פעמים רבות בשירת רולנד כמו למשל בבית 23.

שירת רולינד משתמשת גם לרוב במושגים של וסל ופטרון. כשהיא דנה במושגים אלה משתמש השיר במלה Hum לשם ציון הוסל ובמלה Sire לשם ציון האדון או הפטרון. [16]

הרעיון המונח באותו בית משירת רולנד אשר תורגם לעיל שווה ביסודו לרעיונות שהובאו כבר לעיל משירת הילדברנד ושירת אל-סיד וביאוולף, לפיו הנאמנות לסניור מקנה את הזכויות בקרקע ואילו הפר הנאמנות או חוסר נאמנות שוללים מהוסל את זכויותיו.

מעניין לציין כי בשירה הטורקית של ימי הביניים באפוס המפורסם של אנורי אשר חובר בימי מוחמד השני במאה ה-15 מופיע אותו רעיון המקשר בין הזכויות במקרקעין לבין הנאמנות לסניור. במאה החמש עשרה חיבר אנורי את ה-Dusturname המתאר את מעשה הגבורה של ראשי השבטים הטורקיים לפני הכבוש של ביזנטיון. הספר ה-18 של הדיסטורנמה דן במעשיו ומעלליו של עומר באשה ורגילים לכנות את החלק הזה מהאפוס של אנורי בשם הפרסי Destan-name דהיינו, ספר מעשי הגבורה.

עומר באשה היה האמיר של אידין באסיה הקטנה וחי במאה הארבע-עשרה לספירה. אביו של עומר באשה, מוחמד, היה אב לחמשה בנים והוא חילק את השטחים שהיו בידיו באסיה הקטנה בין חמשת בניו כאחוזות פיאודליות. אנורי בדיסטן-נאמה מציין כי הבן הקטן עיסה לא קיבל חלק באחוזותיו של מוחמד אלא שהה עם אחיו מומחה יחדיו – כפי הנראה בעיר בירגי – שם ישב מוחמד עצמו והיא היתה מעון הקיץ של השולטן מוחמד. [17]

המנהג לתת את הירושה לבן הצעיר ולהשאיר אותו לידי אביו ראש המשפחה הוא מנהג טורקי קדום אשר מוצאים בכתבים טורקיים מהמאה השמינית והתשיעית לספירה. מאידך, מופיע בסיפור הדסטן-נאמה גם המוטיב של איבוד האחוזה כתוצאה מהתמרדות בסניור. הבן של מוחמד, סוליימן, התמרד ולא נשמע לאביו וכתוצאה מכך היה נאלץ לעזוב את Tira האחוזה שניתנה לו ע"י מוחמד, עיר הסמוכה לבירגי עירו של מוחמד, ולהמלט אל חותנו. [18]

איש המסעות המפורסם אבן-בטוטה בן המאה הארבע-עשרה בעל הספר "המסעות" מתאר אף הוא בספרו את אשר מספר אנורי בשירו. הוא מספר כי בבואו לעיר בירגי מצא את השולטן מוחמד רוגז על בריחתו של בנו הצעיר סוליימן לחותנו אורח'אן-בק. השולטן סוליימן שמרד באביו היה נאלץ לנטוש את האחוזה שהעניק לו אביו ונמלט לחותנו.[19]

הנושא של אבוד הזכויות באחוזה כתוצאה מחוסר נאמנות לסניור מצא איפוא את בטויו באפוס הטורקי שחובר בסוף ימיה של ממלכת ביזנטיון.[20]

הזכויות הרכושיות הנובעות מהיחס בין סניור לוסל מוגדרות יפה בקובץ הלומברדי מימי הביניים הנקרא Consuetudines Feudorum.[21]

חוק שחוקק ע"י הקיסר הגרמני היינריך השני מהמאה האחת-עשרה לספירה מטפל באבוד הזכות של הוסל בקרקע. הסיבה לאבוד הזכות היא בגידת הוסל או חוסר נאמנות. הפרת הנאמנות מתבטאת בקשירת קשר נגד האדון, בהושטת עזר לאויביו ואף בהפקרת האדון בשדה הקרב בעודנו חי. הפרת נאמנות הגוררת אבוד הזכויות בקרקע הוא גם עשיית מעשה ניאוף באשת האדון.[22] באותו אוסף של חיקוקים מוגדרת הזכות הפיאודלית האירופית בבהירות רבה. הזכות הרכושית הפיאודלית נקראת בלשונות אירופה Beneficium או Benefice.

יסודות הבנפיציום היו אלה:

א.      המילה עצמה מציינת מעשה חסד מטעם הסניור. הענקת הקרקע תלויה ברצונו ובחסדו.

ב.      הבעלות בקרקע נשארת בידי הסניור.

ג.        הוסל מקבל זכות הדומה לזכות אכילת פירות או Usufructus.

ד.      זכות ההנאה של הוסל ניתנת לו וליורשיו הזכרים והנקבות (עד כמה שנקבע כך), ואין להוציאה מידיהם כל עוד משרתים הם את אדונם בנאמנות.

ה.      השרותים הם בלתי מוגדרים; ויכול שיהיו מוגדרים באקט היוצר את הזכות.

הפעולה המשפטית אשר יצרה את הזכות הקרקעית הפיאודלית נקראה Instrumentum Publicum כלומר במשרד שנהגו לרשום חוזים והעברות של קרקעות. [23]

האינוסטיטורה לוותה בשבועת נאמנות חגיגית בדרך כלל בזו הלשון:[24]

חובת הנאמנות, כפי שראינו באפוסים של ימי הביניים, היתה חובה משפטית החלה על הסניור ועל הוסל לחוש אחד לעזרתו של משנהו בעת צרה. הקשרים הרכושיים יצרו ביניהם נאמנות משפחתית ממש. לסניור היתה למשל הזכות לקבל מוהר בעת נשואי בת הוסל. יחסי האמון ההדוקים גררו אחריהם מאמצים מרובים מצד הוסל לשמור על אדמתו, לטפחה ולעבדה. המנהגים והחקוקים האירופאיים דרשו משני הצדדים דרגת נאמנות גבוהה ביותר; כל אחד מהצדדים חב חובת שמירה ופקוח על גופו ורכושו של משנהו. כך מתבטאים היחסים הפיאודליים בשירה ובספרות של ימי הביניים.[25]