דיני הקניין באירופה של ימי הביניים
חזור ל'חוקי העולם העתיק'

1. כללי:
תקופת ימי הביניים ידועה גם כתקופה הפיאודלית, שבה הוענקה הקרקע בידי הסניורים לאנשים הכפופים להם - הוסאלים, תמורת שירות צבאי ושירות אחר, שנתנו הכפופים הנ"ל לאדוניהם.

בתקופה הפיאודלית כמעט שלא דיברו על בעלות כשעסקו בקרקע. הדיון המשפטי היה נסב תמיד על זכות החזקה, "Saisine" בלשון הצרפתית. זכות זו נתקדשה עקב משך הזמן הארוך שאדם ובני משפחתו הקודמים לו השתמשו והחזיקו בקרקע. כשרבו שני אנשים על שדה, הוכרעה הכף לטובת האיש שיכול היה להוכיח שהוא, ולא יריבו, עיבד את הקרקע והשתמש בה בשנים הקודמות.
כדי להוכיח חזקה ארוכת שנים היו פונים ל"זיכרונם של הבריות, עד היכן שהוא מגיע". למסמכים הזדקקו רק כדי לסייע לזיכרון, או כדי להעיד על העברה. העברה של קרקע היתה תמיד העברה של חזקה.

בתקופה הפיאודלית איבדה המלה "בעלות" את משמעותה כאשר החילו אותה על נכסי דלא ניידי. בזמן ההוא היו זכויות רבות ושונות זו מזו בטיבן כמעט על כל פיסת קרקע. אנשים רבים יכלו לאמר על חלקת אדמה: "השדה שלי". האריס שעיבד את הקרקע וקצר את תנובתה; אדונו הישיר, הסניור מקבל התשלומים, שיכול היה לשוב וליטול לעצמו את האדמה; הסניור של הסניור הזה; וכך הלאה, לאורכו של הסולם הפיאודלי.
יש לכלול בין בעלי הזכויות גם את הקבילה הכפרית, שהיתה נוטלת את הקרקע, לאחר שהתרוקנה מיבולים. היררכיה סבוכה זו של קשרים בין אדם לאדמה אפיינה את התקופה הפיאודלית. חדירה הדדית כזאת של "חזקות" על חלקת קרקע לא הטרידה את האנשים, שלא היו רגישים במיוחד לסתירות הגיוניות.
ניתן לאמר כי תקופה זו התאפיינה בהשתתפות משפטית של הרבה אנשים בדרגות שונות על חלקת קרקע.
(ראה סיפורו של מארק בלוך, החברה הפיאודלית, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1968, בעמ' 125-126)

2. הקשר האישי בין אדם לאדם
ימי הביניים מראשיתם ועד סופם, כמעט היו שרויים בסימנה של גאולת הדם האישית. כאן נכנסה לתמונה הקבוצה המשפחתית, ששמה לה כחובה מוסרית לנקום את דמם של שארי בשרה. הקשר הקבוצתי-משפחתי היה חזק ביותר. כל בני קו מוצא אחד קובצו תחת פיקודו של "שר צבא" (ר' עמ' 136 לסיפרו של בלוך).

3. הקשר בין אדם לוואסל
ימי הביניים מאופיינים בקשרים משפטיים בין "אדם" השייך ל"אדם אחר". הרוזן היה "האדם" של המלך, כמו שהצמית היה "האדם" של הסניור הכספי. בכל הקשרים הללו הושם הדגש ביסוד המשותף - הכפיפות של אדם לאדם. קשר אנושי זה היה בא לידי ביטוי בטקס בו מוסר הכפוף את עצמו בהכנעה לסניור. הדבר היה כרוך בכריעת ברך, בשילוב ידיי הכפוף בידי הסניור, ולבסוף בנשיקת הצדדים פה אל פה - סמל להסכמתם ליצירת הקשר ולידידותם.

4. הקשר הפיאודלי ודיני הקרקעות
רוב "המוסרים את עצמם לחסות האחר" ציפו מאדונם להגנה ולעזרה בפרנסתם. הסניור מצידו לא שאף רק לשלוט באנשים, אלא רצה להשתלט באמצעות האנשים על נכסים. ליחסי התלות היה גם צד כלכלי. הסניור היה יכול להחזיק את הוואסל בביתו, לפרנסתו, להלבישו ולציידו על חשבונו הוא, והוא יכול היה להפקיד בידו אדמה, או הכנסות קבועות מן הקרקע, ולהותיר בידי הוואסל את הדאגה להתפרנס ממנה. השיטה נקראת בצרפתית בשם "שיכון" (chaser) הוואסל", דהיינו זכות הווסאל לבית משלו. הבית נמסר לוואסל תמורת שירות צבאי או שירות צבאי או שירותי עבודה שהעניק הוואסל לסניור.
מסירת האדמות על ידי הסניור תמורת שירות של הוואסל, נקראה בשמות שונים, כגון: beneficium - מתת חסד; fief - אחוזה, מקור המילה ככל הנראה מהמילה הרומית pecus, שפירושה מקנה בקר; פיאודום - שפירושו "נכס שמסרו אותו בתמורה להתחייבות לעשות משהו" (ראה בלוך עמ' 173-175)

ניתן לראות כי בניגוד לתקופתנו, שבה הקרקע סחירה ונקנית בכסף, הרי בתקופה הפיאודלית הקרקע, הייתה צמודה למערכת יחסי-שירות בין הוואסל לסניור. קבלת החזקה בקרקע מהסניור חייבה את מחזיק-הקרקע בשירותים, שאופיים היה מוגדר ומסוים מאוד והשתנה ממקרה למקרה, ולאמיתו של דבר היה מעין תשלום שכר. הפיאודום היה שכר-בחכירה (tenure-salaire).
השירות שניתן היה יכול להיות כרוך בעבודות בשדה של האדון, בייצור מוצרי מלאכה בייתים, בניהול משקו של האדום וכמובן בשירות צבאי.
הפיאודום הינו, אם כן, שכרו של הסניור על הענקת הקרקע לוואסל.
באנגלית נהוג עד היום לכנות בשם fee את התגמול שמקבלים הרופאים ועורכי-הדין מלקוחותיהם.

5. "שיכון" הוואסלים
שתי צורות התמורה שניתנו לוואסל - הפיאודום (הקרקע) ופרנסתו בבית האדון, על חשבונו של זה - שימשו לפעמים ביחד. הוואסל שהתיישב על האדמה שנתן לו האדון המשיך לצפות למתנות, סוסים ונשק מהאדון. היו וואסלים שאף אכלו על שולחנו של אדונם ועליו היה כל מחסורם.

כאשר הוואסל היה זוכה לשיכון משלו, היה מופיע צעיר בניו של הוואסל ותופס את מקום אביו במקום שהתפנה ליד שולחן האדון. הוואסלים מהמעמד הגבוה היו מקבלים אחוזה לידיהם שתספק את כל צוריכהם והם היו אמורים לפקח על הנעשה באחוזה ולגבות ממנה מסים, שחלקם הועבר לסניור או למלך.

לעתים קרובות הפיאודום נולד במתנה שהוואסל העניק לסניור. האדם שביקש לעצמו איש מגן צריך היה לקנות את ההגנה. אנשים ממעמד נמוך הציעו לאדון את עצמם ואת אדמותיהם. לאחר שנקשר הקשר האישי היה האדון משיב לבן-חסותו את הנכסים שנמסרו לו באופן זמני, אך היה משעבד את הנכס לזכותו המועדפת. דבר זה בא לידי ביטוי בהיקף החובות והמסים שהוטלו על בן החסות בעת השבת הקרקע לחזקתו (ר' ספרו של בלוך בעמ' 179).
יחד עם זאת היו צורות שונות של מסירת קרקע מבן-החסות לאדון והשבתה לבן-החסות.
אדמותיו של האיכר היו מוחזרות עמוסות מסים ואגרות וכן היה עליו לשלם גם בעבודות משק וחקלאות אצל האדון.
בן המעמד הגבוה היה מקבל בחזרה את אדמת אבותיו כפיאודום מכובד שהיה פטור מכל החובות התלויות בזולת. כך נתעצב הניגוד בין שני סוגים של נכסי דלא ניידי; חלקות החכירה של האיכרים, שהיו עמוסות במסים וחובות שירות; ומצד שני האדמות שהיו נכס בלעדי של האיש שהחזיק בהן, פטורות מכל חוב כלפי הזולת. היו אלה קרקעות בבעלות מלאה שכונו alleux, כשמקור הכינוי מהמילה הלטינית allodium. זה היה נכס, שהמחזיק בו לא היה תלוי בחובות כלפי אדון מעליו, דהיינו אחוזה בבעלות מלאה.

מאחר שהמשטר הפיאודלי, שהיה רשת של יחסי תלות, לא הגיע לכדי מערכת מושלמת, נותרו תמיד נכסי מקרקעין שהיו בבעלותם "המלאה" של המחזיקים בהם. אולם החל מהמאה העשירית לספירה הלך וקטן מספרם של נכסים אלה, בעוד שמספרם של הנכסים המוגדרים כפיאודום גדל ללא הרף. הקרקע השתעבדה בד בבד עם השתעבדותם של האנשים.