בעקבות המאורעות שאירעו בשנת 1929 בין יהודים לערבים בפלשתינה, הוקמה ועדת חקירה ע"י הנציב העליון ז.ר. שטנסלר בספטמבר עד דצמבר 1929. הועדה שמעה עדויות רבות מפי יהודים וערבים וביקרה במקומות בהם היו התנגשויות (כגון חברון, ירושלים, חיפה).
להלן מספר מסמכים מתוך דו"ח ועדת החקירה שיכולים לעניין יותר קוראים בימינו אלה. להלן הודעתו של הנציב העליון בקשר למינוי ועדת החקירה, נאום הסיכום של עו"ד סטוקר שייצג את הערבים ועדות שהייתה חסויה של ראש עיריית חיפה אשר פורסמה מאוחר יותר בעיתונים.
ההודעה הראשונה של הנציב העליון
ההודעה השניה של הנציב
העליון; מנוי ועדת החקירה
נאומו של סטוקר
פרטים מעדותו החשאית של ראש עיריית חיפה
בשובי מאנגליה מצאתי לצערי הרב את הארץ במצב
של בלבולים וטרף למעשי אלמות בלתי חוקיים,
שמעתי בזוועה את מעשי האכזריות שנעשו ע"י כנופיות של
פושעים אכזריים ושואפי דם, על מעשי פרעות שנעשו באנשים מהיישוב היהודי מחוסרי הגנה,
מבלי התחשב עם גילם או מינם, שהיו מלווים כמו שקרה בחברון, בהתעללויות אכזריות שאין
הפה יכול לבטאם, על שריפת בתים ומשקים בעיר ובכפר ועל ביזת רכוש וחורבנו.
פשעים
אלו יביאו על ראשי עושיהם את מארתם וזעמם של כל אנשי התרבות בכל רחבי
תבל.
חובותי הראשונות הנן להשיב את הסדר בארץ ולהטיל עונש חמור על כל אלה שימצאו
אשמים במעשה אלמות. יאחזו בכל, האמצעים הנחוצים להגשים את המטרות האלה, והריני דורש
מכל תושבי הארץ לסייע לי במילוי חובתי.
בהתאם להתחייבות שנתתי לועד הפועל הערבי
לפני שעזבתי את הארץ בחדש יוני, התחלתי, בהיותי בלונדון, במו"מ ובשיחות עם מזכיר
הממלכה בענין שנויים קונסטיטוציאליים בפלשתינה (א"י). לרגלי המאורעות האחרונים אני
אפסיק את המו"מ הזה עם ממשלת הוד מלכותו.
בכדי לשים קץ לשמועות הכוזבות שהחלו
נפוצות בזמן האחרון בענין הכותל המערבי, הריני מודיע בזה ברבים, בהסכמת ממשלת הוד
מלכותו, שיש בדעתי לתת תוכף לעיקרים שנקבעו בספר הלבן מיום 19 בנובמבר 1928 לאחר
שתקבענה שטות הטלת העיקרים הללו.
ניתן היום הראשון בספטמבר
1929.
ז.ר. טשנסלר
נציב עליון ומפקד עליון
אתמול פרסמתי, בתור חוק שהוא צורך השעה, לענייני הציבור, את
פקודת (תקון) בתי המשפט 1929 המורה הוראות, שבתי המשפט שידונו במשפטים פליליים
המתעוררים מתוך הבלבולים האחרונים, יהיו מורכבים משופטים בריטיים. הוגשו לפני
תעצומות שמתוכם יש לראות שאנשים ידועים מאמינים כי משפטי אנשים, הנאשמים במעשים
פליליים יהיו מצומצמים לחלק אחד של התושבים. אמונה זו אינה מפרשת באופן נכון את
כונותיה של הממשלה שהן: שהואיל וידוע שפשעים מסוגים שונים נעשו גם ע"י ערבים וגם
ע"י יהודים, ע"כ יובאו למשפט בפני בתי המשפט שיוקמו ע"פ הפקודה, אשר פרסמתי אתמול
כל הפושעים, מבלי הבדל גזע או אמונה.
מזכיר הממלכה לעניני המושבות בלונדון פרסם
היום את ההודעה כדלקמן:
"ממשלת פלשתינה (א"י) נתנה לפני ימים אחדים הוראות לגבית
עדויות בטרם תעלמנה העדויות הללו, בשאלה אם הבלבולים שהחלו ביום 23 באבגוסט, פרצו
מעליהם (באופן ספונטני) או סודרו מראש. בינתים, בעוד חיילות הוד מלכותו עוזרים
באופן פעיל בידי ממשלת פלשתינה (א"י) להשבת הסדר, אוחזים השלטונות האזרחיים בצעדים
נמרצים להביא למשפט אנשים יחידים אשמים. רבים נאסרו וקדמה מרובה כבר נעשתה במשפטים
תקופים הנדונים בלי חקירה מוקדמת. אוחזים באמצעים מיוחדים לכונן בתי משפט נייטרלים
(מחוסרי משא פנים) שיוכלו לדון במשפטים, אשר אל נכון יהיו מרובים
מאד.
לבקשת הנציב העליון ממנה מזכיר הממלכה לעניני המושבות
ועדת חקירה, אשר תסע לפלשתינה (א"י) בחודש הזה, לחקור בגורמים המידיים אשר הביאו
לידי ההתפרצות האחרונה, ובכלל זה, לחקור עד לאיזו מדה יכולים לחשוב את ההתפרצות
הזאת למעשה מסודר מראש או להתפרצות שנגרמה ע"י פעולה מאורגנת.
יושב הראש של
הועדה יהיה 'סיר ולטר שאו' לפנים זקן השופטים של מדינת המצרים (סינגאפור), ואליו
יצטרפו שלשה צירי פרלמנט שיבחרו אחד אחד מכל המפלגות המדיניות.
הואיל ובחוגים
ידועים נשמעו איזה רמזים, על כן רוצה מזכיר הממלכה לפרסם ברבים באופן ברור שאין
לממשלת הוד מלכותו כל כונה לבחון מחדש את השאלה אם היא תוסיף להיות בעלת המנדט על
פלשתינה (א"י), וכי אין בדעתה לערוך כל חקירה אשר תשנה את עמדתה של הארץ הזאת
(היינו - הממלכה המאוחדת) כלפי המנדט, או את הפוליטיקה שנקבעה בהכרזת בלפור משנת
1917, ואשר נכללה בגוף המנדט בנידון יסוד בית לאומי ליהודים בפלשתינה
(א"י).
החקירה שיתחילו בה עתה תהיה, איפוא, מוגבלת רק לצורך השעה התכופה והיא לא
תשתרע לשאלות של פוליטיקה יסודית.
בהתקבל הרצאתה של הועדה, תבחון ממשלת הוד
מלכותו בכל הרצינות הנחוצה את השאלה, עפ"י איזה דרכים תתנהל בעתיד הפוליטיקה
בפלשתינה (א"י) בתוך תחומי הוראות המנדט".
ירושלים, היום הזה, הרביעי בספטמבר, 1929.
ז.ר. טשנסלר
נציב עליון ומפקד עליון
למחרת חג המולד חידשה הועדה את ישיבותיה. היה יומו של סטוקר.
ובניגוד למרימאן, שעמד רק על עניני המאורעות וסבותיהם הקרובות, גולל סטוקר
יריעת דבריו עד הימים שלפני המלחמה.
בניגוד למרימאן, שנשען בדבריו רק על עדותם
של הפקידים והערבים, נסתייע סטוקר רק על עדויותיהם של הערבים. הרבה ממה שאמר
סטוקר בנאומו הארוך נאמר לפניו ע"י עדיו.
סטוקר התחיל: אדוני היו"ר וחברי הועדה
! בראשית החקירה הוצע ע"י הועדה שאביע לפניה בהרחבה ובהכללה את הטעמים ואת
הסיבות שעל פיהם אבסס את המסקנות בעניני המהומות. אמלא את הדבר לפי מיטב
יכולתי.
הכותל - הטפה שהדגישה את הסאה
הדבר הזה הובלט באופן טוב ביותר ע"י אחד העדים שענה על שאלת
מר בטרטון. הוא העד שהיה לפנים ראש עירית שכם, חבר בפרלמנט התורכי ואחד מחברי
המשלחת הערבית ללונדון ב-1922, שבתוצאת פעולתה נתפרסם הספר הלבן. הוא אמר שסבת
המאורעות נמשלת לכוס מים שטפה אחרונה מגדישה אותה. ענין הכותל הוא שהגדיש את כוס
הארץ. אני מבקש מאת הועדה לא להניח אף לרגע, שענין הכותל לבד היה בכוחו לגרום
למהומות. זו היתה פסגת הפוליטיקה הציונית ופעולותיה במשך 14 שנים שגרמו למצב של
התרגשות. מאורעות הכותל היו הטפה האחרונה שהגדישה את הסאה. אין לחשוב שמאורעות
הכותל כשלעצמן יכלו להביא למאורעות מחרידים כאלה של צפת וחברון. הן היו תוצאה ואיני
רוצה להגן עליהם, של הגדשת הסאה. אני מקוה שחברי הועדה יזדיינו בסבלנות כלפי, אם
ארחיק ואגולל לפניהם את מצב הדברים לפני חליפת המכתבים של מק-מהון.
שמעתם כיצד התנהלה א"י תחת שלטון תורכי משנת 1840. לפני זה
נמצאה תחת שלטון מצרים. בימים ההם נהנו הערבים ממדה רבה של שלטון עצמי. אמנם הם
סבלו, ביחוד הפלחים, מלחץ שונה ובפרט מענין עבודת הצבא. בימי התורכים נהנו הערבים
ממדה ידועה של שלטון עצמי ורפרזנטציה בבית הנבחרים התורכי, ועם זאת הרגישו בחריפות
את לחץ השלטון הזה, על כן היו שאיפותיהם - ממשלה עצמאית, ערבית, שתקבע בעצמה את
גורלה ותהא חפשית מעול העריצות. כי למרות הזכויות, היה השלטון התורכי שלטון-יחיד
ועריץ.
לפני המלחמה היו כאן תנועות ערביות להשגת העצמאות שאליה ערגו בצדק. ערבים
רבים סבלו. דודו של עוני עבד אל האדי נתלה. עוני עצמו נדון למיתה ולאשרו
נמלט.
ימות המלחמה ואגרות מק-מהון
באה המלחמה והערבים שבצבא
התורכי הלכו בלי רצון. הם הרגישו עצמם מדוכאים ע"י החובה להלחם בעד בעלים, שרצו
להשתחרר מהם. כשנכנס המלך חוסיין בחליפת מכתבים עם האנגלים באמצעות סיר הנרי
מק-מהון, בשם כל הערבים ובתוכם גם ערביי א"י, נתקבלו אגרות מק-מהון הידועות. באגרות
הראשונות היו עוד נקודות שהניחו מקום לספקות ביחס לחלקי הקיסרות העותומנית שהובטחו
לערבים, אבל מהמשך חליפת המכתבים, אם תוכלו לבחון אותם בשלמות - תוכחו, כי נתברר
מחוץ לכל ספק, שא"י נכללה בין הארצות הערביות העתידות לעצמאות. חליפת המכתבים שאנו
עיינו בה צורפה לחומר. הופיעו ערעורים וצוין מטעם הפרקליט של הצד שכנגד, כי ההעתקות
אשר נשלחו אלינו והובאו על ידינו לא היו העתקות ממיניסטריון החוץ, אלא מתוך ספר. אז
לא יכולנו להתעכב על הענין הזה, אולם עשיתי זאת לאחר כך והנני מזמין את הועדה לבחון
את ההעתקות ולהשוותן עם הספר. חילוף מכתבים זה שימש זמן רב נושא לויכוחים בפרלמנט.
היה זה ביוני 1922, מרס 1923 ויוני 1923. במשך הויכוחים הפצירו תמיד בממשלה לפרסם
את חליפת המכתבים והובטח לעיין בדבר. אחרי כך הוגד, כי יש חלק בחילוף מכתבים זה
שאינו נוגע לענין זה ולא רצוי לפרסמו וממילא ראתה הממשלה את עצמה מחוייבת להעלים
מהקהל את כל חילוף המכתבים.
אני תובע מהועדה שתשיג אם תוכל את המכתבים הללו
ותראה במו עיניה, אם ישנה הבטחה בריטית שניתנה ע"י סיר הנרי מק-מהון לכלול את א"י
כולה בסוג הארצות העצמאיות של הערבים. הממשלה מציינת כי בשעת הדיון על המנדט, לא
נכללה א"י בסוג זה. דבר זה נדון בספר הלבן ואיני עומד לנתחו. אוכרח להודות, כי
בקראי זאת התביישתי בנפשי על אשר ממשלת אנגליה דנה בענין זה באופן כזה. אזכיר לכם
עובדה המבססת מאד את הדעה כי א"י נכללה בעת חתימת חוזה השלום בוירסאל, והיא: שני
שליחי המלך חוסיין, רוסטום חידר ועוני ביי, היו באי-כוח של סוריה וא"י. לשתיהן היו
יפויי-כח לחתום על החוזה. ולכן ברורה המסקנה כי אז היה מובן שא"י נכללה.
כשהחלה
חליפת מכתבים זו, החלו חיילים ערבים לעזוב את הצבא התורכי במספר ניכר ולהתחבר
לאנגלים. סובחי ביי עצמו שירת בצבא. לחיל הבריטי ניתן יתרון של הפחתת אלפי תורכים
מצבא האויב ותוספת ניכרת למספרו הוא. בכלל אלה שבטי בדואים שנצטרפו לערבים למען חזק
את הצבא הבריטי. הנצחון בא עם כיבוש ירושלים ע"י לורד אלנבי. כרוזים שכבר נזכרו כאן
נפוצו מאוירונים בריטיים בין הערבים ותוכנם התאים לתוכן המכתבים של מק-מהון.
הכרוזים ציינו, כי פורסמה הצהרה לקצינים ערביים, והערבים נדרשו לעבור לאנגלים אשר
יתנהגו אתם בטוב. האנגלים יעזרו לשחרר את הערבים. כרוז אחד אומר (סטוקר קורא את
הנוסט) שהבריטים נלחמים על הגנת הדת ושחרור הערבים בכלל. המלכות הערבית כפותה בידי
התורכים. הערבים נדרשו לעזוב את הצבא התורכי ולעבור אל הצבא הבריטי, העמל למען
אמונתם וחופשתם על הערבים, למען תוכל המלכות הערבית לקום ולהיות כאשר היתה. על
הכרוז היה חתום חוסיין השריף ממיכה.
ערבי א"י ראויים לשלטון עצמי
הנקודה האחרונה בהיסטוריה זו היתה חתימת חוזה השלום בידי עוני ביי ורוסטום חידאר ואחרי זה
ספר הברית של חבר הלאומים. אני מבקש מהועדה לשים לב אל הסעיף המיוחד של ספר הברית,
הדן בשאלת חלקי הקיסרות העותומנית.
המנדט אינו חוקי, לדעת סטוקר
סבורני, שלועדה ידוע, כי
למנדט לא ניתן אחרי גמר חתימתו אישור חוקי באנגליה. הממשלה חתמה עליו בלי אסמכתא של
הפרלמנט. בית הלורדים ודאי שהיה מביע דעתו נגד, לכן חסרה אסמכתא פרלמנטרית נכונה.
בכל זאת נתקבל המנדט ונחתם, ולפני חתימתו שימש נושא לחליפת מכתבים בין משרד המושבות
לבין האכסקוטיבה הציונית בלונדון. מכתבים אלה נגעו בדרך שבה יוגשם המנדט. תשוה
הועדה את רוח המכתבים לפוליטיקה של ההנה"צ ולרעיונות שמר סאקר הגיד לועדה בכנות
גמורה- שאלתי את מר סאקר אם הוא חושב, כי הבית הלאומי העברי נוסד כבר, וענה "לא"-
הוא אמר, כי לעולם לא יחשב לנגמר- תמיד יהיה במצב של התהוות. תמיד ימשך בנינו תחת
המנדט , זהו סידור מצוין בשביל ההנה"צ, משום שהוא המיעץ היחידי לממשלה. ברור
שזהו דבר מצוין בשבילם. אם כי הממשלה נקראת ממשלת מנדט עם נציב עליון, הרי אין בינה
ובין ממשלה של מושבת-כתר ולא כלום, חוץ מהבדל לטובתה של הסוכנות היהודית, שנוספה
לממשלה ע"י תנאי המנדט.
הבה נראה, מהן בעצם המנדט וכיצד עיבדתהו האכסקוטיבה
הציונית. סעיף 2 של המנדט אומר, כי יש לשים את הארץ בתנאים שיבטיחו את הבית הלאומי
היהודי ויחד עם זה יגינו על זכויותיהם האזרחיות והדתיות של כל תושבי הארץ. החלק
השני אין לו כל תוקף עד כמה שהדבר נוגע למר סאקר. הוא אומר, כי זהו ענינה של
הממשלה. הוא רוצה לקנות קרקע ולהכניס לארץ יהודים כל מה שיוכל.
סעיף 6 אומר, כי
ממשלת א"י תקל על עלית היהודים ותאמץ התישבות צפופה של יהודים על האדמה ע"י מתן
אדמות שממות של הממשלה. מר סאקר מסיח את דעתו גם מהעובדה, כי בעוד שיש להבטיח זאת,
אין גם לפגוע בזכויותיהם של חלקי הישוב האחרים בא"י. היו"ר שאל אז את מר סאקר, איזה
משני אלה יש להעדיף במקרה של התנגשות ביניהם, ומר סאקר ענה בבהירות מוחלטת, כי
עניני היהודים עדיפים. איני מוסיף כלום לזה. אז נשאל מר סאקר ע"י הועדה, מה היה
אומר, לו חשבה הממשלה שעוד מעט לא ישאר קרקע לערבים והיתה מחוקקת חוקים המבטלים את
זכות הלא-ערבים להחזיק בקרקע, ותשובתו היתה "ומה בדבר סעיף 15 המבטיח כי לא יפלו
לרע בין תושבי א"י בגלל גזעם, דתם או לשונם". ההוכחה של מר סאקר (ואני מוכרח לזקוף
לזכותו שהוא עורך-דין פקח וחריף ומוכשר לתת הוכחה טובה ולהסתפק בה), איני יודע עד
כמה נכונה הוכחת מר סאקר בנוגע לצד החוקי שבענין, אולם השאלה היתה "ההנך מוצא, כי
סעיף ב' של המנדט לא ניתן להגשמה?" ותשובתו היתה תשובת עורך דין (אני הנני בעצמי
עורך דין, עכ"פ ולפחות שואף להיות כזה). זהו מבנה -המתאים לבתי משפט. אני אומר שאם
מר סאקר עומד בפני סעיף 15, נמצא שהוא סבור, שהמדנט אינו עקבי. אני מוצא, כי המנדט
מפיר את ספר הברית של חבר הלאומים במדה כזו, עד שצריך לבקרו מחדש או לקרעו. אני
יודע כי הועדה אינה יכולה להציע זאת, כי זוהי שאלת פוליטיקה גבוהה, אבל זוהי הפרת
חוקת א"י בתור נכללת בין ארצות ערביות כפי שהן נחשבות בספר הברית של חבר
הלאומים.
שנית, המנדט נמצא בסתירה לספר הברית של חבר הלאומים, ושלישית זהו דבר
הסותר את עצמו ולא ניתן להגשמה. ספר הברית של חבר הלאומים אומר, כי בכל מקרה שאיזה
חבר של חבר הלאומים מקבל על עצמו התחייבות כלשהי שאינה בהתאם לספר הברית, הריהו,
מוכרח לאחוז באמצעים כדי להשתחרר מהתחייבות זו. בריטניה הגדולה קבלה על עצמה את
ההתחייבויות של הצהרת בלפור ב-1917 טרם נכנסה לחבר הלאומים והצהרה זו היא בסתירה
לספר הברית של חבר הלאומים.
כאן מפסיק סיר בטרטון ואומר, כי את ההוכחה מוכרחים
להמשיך עוד צעד ולהראות, כי חוקת המנדט יצרה את מהלך הרוח אשר גרם לפרעות.
סטוקר עונה, שזהו אמנם רצונו להוכיח והוא מביא הוכחות כדי להראות את תבונת
טענותיהם וצדקת תרעומותיהם של הערבים בענין הקרקע והעליה.
בהמשך דבריו אמר
סטוקר: הנה זכיון רוטנברג. אני חושב, כי מתן זכיונות מסתבר מהמנדט. החלק השני של
סעיף 11 אומר, כי ממשלת א"י יכולה לסדר עם הסוכנות היהודית, שלסוכנות תמסרנה הנהלות
עבודות שונות אם אין בכך דבר הפוגע בעניני הממשלה. דעתי היא, שכוונת הסעיף הוא
למנוע את ניצול המקורות הטבעיים ע"י אנשים פרטיים ואני מניח, כי זכיון רוטנברג
מתנגד לסעיף 11 של המנדט. הממשלה היתה צריכה לקבל על עצמה את הדבר הזה או למסור
אותו לסוכנות היהודית. איני נכנס לענין הסיכויים המסחריים של קיבולת זו. יש אומרים
כי רוטנברג לא ירויח. ענין יותר גרוע הרבה הוא זכיון ים המלח. היתה התחרות גדולה
לקבלת זכיון זה מפני גדלו. התוצאה היא שהזכיון ניתן לחברה שהנה למעשה חברה של
נובומייסקי, שהתאזרח בא"י. לועדה ישנם הפרטים. ידוע מי הם המנהלים. אחד מהם הוא
פליכס וארבורג. הועדה יכולה להחליט בעצמה, אם אין זה איום שהממשלה האי"ת תותר על
זכיון זה. הלא זכיון מוסר את כל אוצרות ים המלח. יש כאן שוב אותה השאלה כמו בזכיון
רוטנברג, אם יש לה לממשלה הרשות לעסוק בעושר הטבעי של הארץ בדרך אחרת מאשר צוינה
ע"י המנדט.
השם "א"י"; המקומות הקדושים
ועוד, שאלת המטבעות והבולים. אמרו
לי שמבחינה חוקית הדבר נמצא בסתירה עם המנדט. הרי זה בודאי פוגע בערבים לראות את
השם א"י מודפס בעברית. השאלה היא, אם הדבר הוא חוקי, אבל אינני חושב להתעכב הרבה על
זה.
ועכשיו שאלת העמדות הדתיות. אני טוען, כי הענין נתעורר ע"י היהודים. אני
אומר ברצינות, כי עד כמה שהדבר נוגע בהתרגזות, הרי היא נגרמה ע"י הצד השני. הערבים
החזיקו במנהג הקיים של תפילה ליד הכותל. לא איכפת להם, מה אדם חושב, אבל הם התנגדו
תמיד למכשירים המובאים אל המקום, כי ע"י זה יהפך לבית תפלה ציבורי. ההתנגדות היא
להרמת הקול בשירה, וביחוד - להבאת המכשירים. אם תעיינו בחליפת המכתבים בספר הלבן,
תראו את עצם טענותיהם של הערבים והשאלה צריכה לקבל את פתרונה ע"י מישהו. נרמז, שזה
יפתר לפי סעיף 14 של המנדט, אבל בינתים יש לשמור על הסטאטום קבו לפי סעיף 13 ואין
רשות להביא מכשירים, אשר לא הותרו בימי התורכים. הספר הלבן הוצא כתוצאה ממאורע יום
הכפורים תרפ"ט ועל זה דן מאמרו של ד"ר פון וייזל. הוא כותב, שכל המאורע נגרם ע"י
ריב בין שני השמשים. ידוע לנו טיבם של אנשים מסוג זה, טפילים אמתיים המתפרנסים
ממקומות כאלה. לפי ד"ר פון וייזל תלוי הקולר בהם. זה גרם למתיחות ההרגשות אצל
היהודים, כי המחיצה הוסרה בכוח. נראה לי מתוך עדויות היהודים שהם רגישים מאד ביחס
לכל דבר הנוגע בהם וההיפך מזה ביחס לדברים הנוגעים באחרים. היהודים זלזלו בזכויות
המושלמים והראו רגשנות יתירה בשעה שנדמה להם, כי פוגעים בזכויותיהם הם. אני מסיב את
לבכם לכתוב בספר הלבן, ביחוד למקום בו נאמר, שהממשלה האי"ת הייתה צריכה להועץ בבאי
כוח השלטונות היהודים לפני כל פעולה, ומצד שני על הממשלה לדאוג שלא יפגע הסטאטוס
קבו. השלטונות היהודים היו חייבים להבין, שהשלטונות המושלמים יתאוננו. זה טבעי מאד.
בכל מקום שפוגעים בסטאטוס קבו, נוהגים לאחוז מיד באמצעים כדי למנוע בעד זה. כזאת
יקרה אפילו על יד הקבר הקדוש. זוהי הרגשת המושלמים ביחס לסטאטוס קבו. אחרי פרסום
הספר הלבן ביקש הנציב העליון משתי העדות להביא את מוסמכיהם. המושלמים הגישו
והיהודים לא. הרב קוק לא ענה כלל, ואחרי שנלחץ ענה לבסוף בתמיהה על שהממשלה שואלת
בדבר הזה. אבל העובדה היא שהיהודים נתנו בכל פעם הסברה אחרת, עד שמר סאקר הלך אל
הנציב העליון ובמקום מוסמכים טען בשם המנדט. הוא רצה לדחות את העיון בשאלה עד שמוסד
אחר יחליט בדבר. הוא כתב בנידון זה מכתב לנציב העליון. מר סאקר הודיע בציריך, כי
אין שום קשר בין הסטאטוס קבו ובין הזכויות על יד הכותל. אחרי זה התעוררו חששות אצל
המושלמים, אשר ניסו להציגם כאן כאילו המופתי עוררם לשם מטרות פרטיות וכי הוא שיסה
למהומות.
הרבה דובר על "האגודה למען הבוראק". איני יכול בשום אופן להבין מה הרע
בארגון האגודות האלה להגנת זכויות המושלמים, אחרי מאורע המחיצה ואחרי ההתרגשות
שהקיפה את חוגי היהודים? ובאותה שעה נשמעו בציריך נאומים של לורד מלצ'ט ואפשר
היה לקנות תמונות המסגד אצל היהודים - כל אלה הגדילו את חשדות המושלמים בנוגע
לכוונות היהודים. סיר בויד הדגיש וחזר והדגיש, שההנה"צ הצהירה שאין לה שום שאיפות
ביחס למקומות הקדושים. כל מי שלומד היסטוריה כללית יודע, שכל מעצמה העומדת לפני
מלחמה, בוחרת את הזמן הזה דוקא להצהרות של שלום, ולכן צדקו המושלמים כי לא שמו לב
להצהרות אלו נוכח התמונות האלו וסימנים אחרים.
סטוקר מראה בקיאות בהיסטוריה
כל אדם הקורא בתולדות א"י יראה, כי 10 שנים אינן שקולות בתולדות הארץ
הזאת. בית המקדש של שלמה נחרב 400 שנה לאחר בנינו. הבית השני הוצא מידי היהודים
ל-160 שנה עד שיהודה המכבי כבש אותו מחדש. אני מניח, שזהו האדם שאליו כיוון הרב קוק
בדברו על רוח המכבים המקננת, בלב הצעירים היהודים המפגינים. עובדה זו אומרת הרבה.
אחר כך בנינו של הורדוס שנחרב ע"י טיטוס. 600 שנה לאחר כך נבנה מסגד עומר. בתולדות
א"י - שאלות חבר הלאומים והמנדט הן מרחיקות לכת. שנים מעטות יכולות להביא תמורות
גדולות, ולכן ההנחה שהמופתי לא היה יכול להאמין בשאיפות אלו של היהודים, היא הצהרה
אשר אדם משכיל יכול לענות עליה יפה: "היהודים היו עושים כן, לו יוכלו". לו הייתי
אני המופתי, הייתי גם עונה כך. בלי כל ספק, היהודים בתור אנשים המכבדים את עצמם,
מוכרחים לקוות, כי פעם יבנה מחדש בית המקדש של שלמה באותו מקום אשר נמצא בו עכשיו
מסגד עומר. אין הרעיון הזה כה אבסורדי כפי שהוא נראה.
הבניו והפתח על יד הכותל, והמופתי
לאחר כך
התעוררה שאלת הבנין. שמעתם מהמופתי, כי בתחילת השנה קבל ידיעה שחלקי הכותל זקוקים
לתיקון. הוא נדרש לתקונם וחשב, כי זוהי הזדמנות טובה להוציא לפועל עוד כמה עבודות
ולסדר כמה בנינים שאינם חלק מהבוראק. העבודה התחילה ונפסקה לפי דרישת היהודים, אשר
מחו. הנציב העליון אשר מסר את הענין למיניסטריון קבל תשובה עם חוות דעת יועצי הכתר
בענין זה. המכתב החשוב לא נמסר לרב קוק, שהתרעם על כך, היות והוא היה אחד מאלה אשר
שלחו מכתבי תלןונה. בעקב זה התחילו היהודים לעורר את שאלת הסטטוס קבו וכן עשה גם מר
סאקר, אף כי התנגד לשאלת סטטוס קבו בשביל זכויות המושלמים. ההתרגשות בעדה היהודית
היתה רבה. השלב האחרון היה לאחרי שמר סאקר וקול' קיש עזבו את ציריך. זוהי הזדמנות
נוחה.
אמרו, בנובמבר 1928 היה מצבו של המופתי בתור נשיא המועצה המושלמית העליונה
כה בלתי בטוח שלא נשאר לו אלא לעורר התרגשות דתית בגלל המקומות הקדושים. מי שמעיין
בדבר יוחרד משטחיות זו. המופתי עקב בזהירות את ענין הכותל עוד מ-1922. מוזר, איפוא,
לומר כי הוא עוררו כאמצעי לבצר את מצבו. לפי החוק הוא מחזיק במשרתו כל ימי חייו.
דברו כאן הרבה על הועד שנמנה לעיין בכמה שאלות, אבל בשום אופן לא בשאלת אורך תקופת
משרתו. המופתי עצמו יושב בראש ועד זה, והצעות הועד אינן נוגעות במצבו כלל. לכל
היותר נגעו למופתי בזה שהוצע, כי הוא יחזיק במשרתו 9 שנים, על מנת שתתחדש אחריהן
עוד ל-9 שנים. החלק הראשון היה טעון בכלל פעולה מחוקקת, והשני לא היה בכלל בסמכות
הועד. על כל פנים, המופתי היה בטוח למדי במשרתו. לכל היותר היתה שאלה אם תהיינה
בחירות חדשות אחרי 9 שנים. אבסורד הוא לחשוב, כי בגלל זה החליט לעורר התרגזות דתית.
אני שואל: במצב הידידות שבין המופתי ובין לוק והממשלה, אילו נמוקים יכול להיות בלבו
של המופתי לעורר מהומות נגד הממשלה?
לא יתכן שהערבים ארגנו פרעות
ועתה צריך
לעיין במנשר הראשון של הנציב העליון, האומר, כי הוא חושב להפסיק את (במנשר כתוב כי
נפסק) המשא ומתן על שנויים קונסטיטוציוניים בא"י. כיוון שהערבים שאפו לשינויים,
ההיו הם מארגנים פרעות שתגרומנה ודאי להרוס את האפשרויות לשנויים? איך אפשר להניח
כזאת? נחוצות הוכחות ממשיות יותר.
בסיס הצרות היו חשדות של יהודים, איזה נהג
יהודי הסיע את סובה ביי אל חדרה ולא הוזמן לארוחה. היא רוגז, מספר על זאת והדבר
צומח וגדל. היו עוד ידיעות דומות לאלה. החשדות הופצו ע"י אנשים והצרה היתה מתחת
לאפם. ועל עדות מסוג זה, ועל הוכחות מסוג זה, נדרשת הועדה אנשים רציניים, להחליט כי
המהומות היו מאורגנות.
"נסיעת טיול" של המופתי; היהודים התחילו...
עתה, אדוני, טרם אגש
לבירור המאורעות ב-23 באבגוסט, אדון בעדות המופתי הגדול. נשמעו כאן עדות שהוא ביקש
ממש לפני פרוץ המאורעות ויזה לסוריה. הועדה שמעה את עדות המופתי והנני מפנה את לבכם
לדבריו, כי חשב על נסיעת טיול לקושטא וכי היה לו כבר הפספורט. היה יכול לנסוע בים,
אבל העדיף את הנסיעה ברכבת. הוא שלח את שליחו לקונסוליה הצרפתית כמה ימים לפני זה,
אולם נדרש לשוב ביום ידוע אחרי הצהרים. בבוא השליח באותו יום אחרי הצהרים, היתה
הקונסוליה סגורה. על כן ביקש את הויזה ב-22, היות והמופתי רצה לעזוב את הארץ לשם
נסיעת טיול, בקש את הויזה בלי איחור. הקונסול ענה שהמופתי צריך לקבל את הרשיון
מהקונסול הכללי בסוריה. על כל פנים, לו רצה המופתי לנסוע לרגל המהומות, לא היה נאלץ
לנסוע דוקא דרך סוריה.
עתה אגש לתקופה בין 17-23, היות ומנקודת ראותנו, המהומות
התחילו למעשה ב-17. ב-17 היו התקפות על ערבים - כאן קורא סטוקר מעדויותיהם של כמה
עדים ערבים מסביבת שכונת הבוכרים. העד הראשון אמר, כי ב-17 ראה המונים גדולים על
מגרש כדור הרגל של המכבי: "ראיתי מרחוק יהודים הרודפים אחרי ערבים. הערבים נתקפו
בחריפות ע"י יהודים". על השאלה איפה היה בבוקר ב-23 ענה, כי בא מהמסגד וראה יהודים
משליכים אבנים מגג אחד הבתים. העד הבא אשר עדותו נקראה היה מחמוד ארימן. הוא נשאל
אם היה ב-17 באבגוסט בירושלים ואיפה נמצא ביתו, והוא ענה, כי גר סמוך לשכונת
הבוכרים, נתקף באותו יום, התעלף וכשהקיץ ראה עצמו בבית החולים הממשלתי מקום שם נשאר
13 יום. העד הבא היה איבראהים שחאדי שהודיע, כי גר סמוך לשכונת הבוכרים. בבואו
לשכונה מצא שם הרבה יהודים. מיהר הביתה לאשתו ורק הספיק להגיע לבית ולהבריח את
הדלת, והיהודים ניסו להתפרץ פנימה וכו'. הוא ניצל ע"י המשטרה.
אחרי זה קרא סטוקר
את עדותו של עבדאללה חסן, שהעיד גם על מה שקרה במגרש כדור הרגל. הוא הותקף ונאסף אל
בית החולים הממשלתי. נשאר שם 4 ימים. מחמוד איברהים, הגר על יד שכונת הבוכרים,
העיד, כי בלכתו הביתה היה עליו לעבור דרך השכונה היהודית. הוא עבד בקרבת הראינוע
"ציון". בשובו מהעבודה ראה במאה שערים המוני אנשים. התנפלו עליו על יד ביתו, ונאסף
לבית החולים למשך 17 יום. אחרי זה קרא את עדותו של המאיור לי על התנהגותם הגרועה של
היהודים במאה שערים. היו שם המוני יהודים שטענו כי מהצד השני יורים עליהם ערבים.
כשהוא ניגש אל הבית, שהיהודים הראו עליו, מצא שם רק ערבי ואשתו, שהיו במצב של
עצבנות. הוא לקח את האיש ואת אשתו אל בית היתומים.
הכבשות התמות
הרצח הראשון ב-23 באבגוסט היה זה של דג'אני שנשא סחורות למאה שערים. כפי שהעיד ד"ר שאמאס, שאמר,
כי הגיע הביתה ב-12 בצהרים, ב-12.15 בערך ישב לאכול ואחרי רגעים אחדים שמע כבר את
הרעש. יצא אל המרפסת וראה שני יהודים נושאים משהו במרחק 200 מטר. זה היה אחד,
שהכוהו ע דמות. ברור, כי אז טרם היו מהומות. השני היה חנא קארקאר שהשוטר דוב הרימו
והביאו אל בית החולים. יש לנו עדותם של ד"ר דאוד, השוטר צאלח ושני שומרי הסף, כי
הפצוע הובא ב-12.45.
התגרה הגדולה ממש באה אח"כ. ההמון היה יוצא משער שכם ומשער
יפו. היוצאים משער יפו רצו ללכת הביתה. כשבאו לבית סלונים החלו כמה יהודים שנמצאו
שם לצעוק עליהם "בוז". מאיור וורד העיד, שהוא יודע את פירוש המלה הזאת, הוא מבקר,
לעתים קרובות במגרש כדור הרגל של המכבי. הנה הזמן שבו החלו המהומות. הערבים עברו
מלווים על ידי שוטרים. לפי עדותו של מר וטקין חכו להם עוד יהודים בחצר הרוסית. אז
הלכו אנשי ליפתא הביתה, ואני מניח שהערבים עשו מה שביכולתם להחזיק מעמד. מהצד השני
היו המושלמים היוצאים משער שכם. כאשר הגיעו הנה, שמעו מה שקרה על יד מאה שערים,
ביחוד כשבא ערבי שותת הדם. הם רצו להגין על אחיהם. אז התחילו לסדר להם מקלות ומזה
הוכח שהם באו בלי מקלות.
אין כל שאלה שהיהודים היו מוכנים לפגוש את הערבים.
במקרה זה התחילו היהודים ראשונים ואחר כך הערבים. ולאחר כך הלך הדבר, כמובן,
והתפשט. הייתי רוצה להפנות את לבכם לעדות מר מודי ב-25 בנובמבר. כשנשאל אם היה ידוע
לו ב-23, כי דבר מה התהוה, ענה שקבל ידיעה ממשרד מושל המחוז, כי מתרחשות מהומות
ועליו לפזר את ההמון. בצאתו למרפסת משרדי הממשלה, ראה ערבים מתקהלים על יד שער שכם.
הלך למופתי להשיג את ערתו לפיזור ההמון, אבל בבואו שמה עם המופתי מצא את ההמון נרגש
מכדי להקשיב לו. לדבריו לא היתה כל השפעה, כי ההמון היה מחוץ לגדר כל שליטה. הם היו
נרגזים, באמרם שיהודים הרגו את אחיהם במאה שערים והם הראו על אדם שותת דם. היה זה ב-1.15.
"לא היו מעשי אכזריות"
הועדה תבין, כי איני מ נסה להצדיק מה שקרה, אבל אני אומר
לועדה, כי אנשים מזויינים יכולים להחזיק מעמד על נקלה. אני אומר גם כי לא היתה
אכזריות ברציחות. חשובני, שהוכח כי לא היו השחתות בחברון. הענין התפתח הודות
לידיעות אשר נתקבלו מירושלים. והוא הדין ביחס לצפת, מקום שם התפתחו המאורעות מתוך
ידיעות על דבר אש ופרעות בחיפה. תנאים דומים לאלה היו ביפו וחיפה. בצפת לא היה קורה
דבר לולא הידיעות מחיפה, וכן בכל הארץ.
סטוקר עובר לדבר על הקונגרס בציריך והוא
אומר: האדונים בירושלים (ההנהלה הציונית) נשארו במצב קשה. הם מטלגרפים לציריך,
המקום שבו מאספים את הקרנות, שהישוב נרגש באופן רציני בשאלת הכותל המערבי, שהם בצרה
והם מוכרחים לקבל כסף. היהודים בעצמם הסעירו את הסערה אך ורק בכדי לקבל כסף. סטוקר
מטיל את האחריות של אספת תשעה-באב בתל אביב על ההנה"צ. כאן היתה תוכנית מחושבת מראש
להביא את המפגינים מת"א לירושלים. הרב ה"קנאי" קוק וקלוזנר ברכו את המפגינים. אחרי
כן באה ההפגנה הצודקת של הערבים ב"שטח שלהם" וכאן יש, כמובן, העובדה שתחת לחץ ההמון
על ידי הכותל המערבי נהפך שולחן, מסביר סטוקר.
אני מסכם ואומר: האחריות היא על
ההנהלה הציונית, אם הדבר היה מאורגן או נתגשם ע"י הרביזיוניסטים או ע"י ברית
טרומפלדור, שנשיאה הוא מר אגרונסקי...
באולם פורץ צחוק אדיר. אגרונסקי ישב על יד
'שולחן העיתונאים' סילי לחש למנהיגו. סטוקר ביקש מסגנו לחזור על השם הנכון ותקן:
הייתי צריך לאמר ז'בוטינסקי"...
הגדולות שעשו המופתי וסובחי "האדון האציל"
תמה אני, אם סיד בויד, בסקרו פעם אחורנית ליום זה, ירגיש את עצמו גאה על
אשר השליך בוץ על ג'נטלמן ערבי נאמן ונכבד, הוא המופתי
הגדול. בשעת חירום הראה נאמנות מוצקה לממשלה ועשה
הכל אשר ביכלתו לעצור את המהומות והוא יחד עם מוסה כאזים פחה ואחרים פרסם ב-27
באבגוסט את הכרוז "לאחינו הערבים". הייתי רוצה לקרוא זאת שוב.
סטוקר קורא את
הכרוז הקורא לערבים להתאמץ לעצור את המהומות ולהמנע משפיכת דמים.
אני רוצה להעיר
שנית: האם סיר בויד ירגיש עצמו גאה בזכרו איך העליל, בודאי לפי הוראות, על סובחי
ביי, על אדון אציל זה?
תפקידי נגמר. אני מזכירכם, כי הבטחתי בשם הערבים בישיבת
הפתיחה של הועדה שב"כ הערבים ימסרו את כל האינפורמציה שבידיהם לועדה. אנו מוסרים
הכל לידי הועדה.
סטוקר גמר ב-4.40 אחרי הצהרים.
"אל סראט אל מוסתאקים" (עתון מושלמי, היוצא לאור ביפו) פרסם ב-6 ביאנואר 1930 את פרטי עדותו החשאית של חסן שוקרי ביי ראש עירית חיפה;
חסן שוקרי ביי נשאל: מה מספר הנפשות של העדות השונות בחיפה? - חסן: אין ספירה רשמית. כפי הנראה, שוה מספר שלש העדות, כל עדה ועדה אומרת כי היא הרוב בעיר - ההיו מהגרים יהודים נכנסים לארץ ישראל בימי שלטון התורכים? - כניסת מהגרים היתה אסורה באופן רשמי בימי התורכים. המהגרים לארץ היו נכנסים אליה בצורה לא חוקית (צחוק) - ובכן גם רכישת האדמה נעשתה בדרך כזאת? - כן.
- כלום קיימת איבה בין הערבים והיהודים? - אין אימה אישית ביניהם. - כלום היה אוכלסי ארץ ישראל רוגזים על היהודים בימי התורכים? - הרוגזים היו מעטים מאד.
האוכלוסים האמינו כי הממשלה המושלמית ששלטה בארץ שומרת על האינטרסים שלהם. - ובכן, מאימתי התחילו הערבים עוינים את היהודים ומתיחסים אליהם בחשד? - מאז הכיבוש הבריטי ופרסום הכרזת בלפור. - האם פרץ הכעס פתאום? - הוא הלך והתגבר מעט מעט
בהתאם למדת הלחץ הבא מהגשמתה של הכרזת בלפור.
כעס זה הלך וגדל, עד שהגיע למדרגה של היום. - מה היא התרופה? - הקמת פרלמנט וממשלה לאומית בחסות המנדט הבריטי.
הגשמת דבר זה תבטיח את זכויות המיעוטים, תשווה אותם עם שאר האוכלסים ותתן להם ביאת כח בפרלמנט בהתאם למספרם היחסי. הערבים לא יתנגדו להגירה לארץ ישראל בהתאם לכח הקליטה של הארץ, בתנאי שהגירה זו לא תצטמצם ביהודים. כי אין זה מן ההגיון
שלא ירשו לאחי היושב באמריקה להכנס לארץ ישראל בגלל זה שלא ישב בה בשנת 1925, ובו בזמן להרשות כניסת מהגרים מסיביר בלי שום הגבלה. - כלום יש לך אח באמריקה? לא. אבל אני אמרתי את זה בדרך משל.
הנני מוכן לתת שמות מסוימים.
בשאלה: התחשוב שהיהודים יסכימו לדעתך? - הם מחולקים: חלק קיצוני יש לו תקוות שהגשמתן קשה, זהו החלק הדוגל בסיסמה "א"י יהודית כשם שאנגליה אנגלית", אבל החלק המתון יסכים לדעתי להתאחד עם הערבים ולחיות אתם בשלום.